<h1>מלחמת מצוה לבעל ספר המאורות</h1>
<h2>דף יא.</h2>
פעם אחרת שאלני על מה שאמרו גבי ויעש את שני המאורות הגדולים וגו', וכתוב את המאור הגדול וגו' ואת המאור הקטן. תחלה קראן גדולים שניהם, ואחר כן קרא אחד מהם קטן. ואמרו בהגדה שהלבנה קטרגה על החמה ואמרה לפני המקום אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד. ואמר לה לכי ומעטי עצמיך. אמרה לפניו רבונו של עולם מפני שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי. אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי, על שמיעטתי את הירח. שאלני בפעם אחרת, איך נודעו לנו אלה הדברים שהלבנה קטרגה וכל הענין, אחר אשר לא מצאנו זה כתוב במקראות. אמרתי לו, אני אשיבך בשני פנים בזה. האחד, כי אפשר שהקבלה היתה בידם כך רב מפי רב ונביא מפי נביא. כי גם כן מופת אור כשדים שניצל ממנו אברהם ושופו צלמי תרח אביו אינו מבואר במקראי הנבואה, והוא קבלה בידינו ובידם. וגם הרבה דברים אחרים גם כן. והדרך האחר, כי אפשר שכל זה נאמר בדברי רבותינו למשל. כמו שבאו דברי יותם לאנשי שכם, שאמר [שופטים ט'] שהעצים בקשו להמליך עליהם מלך וגו'. והכל כמו שהוא בענין. ואע"פ שהוא לא אמר להם שהוא משל, הדבר מובן כן כי למשל נאמר. גם כן נוכל לומר כי הדברים האלה מובנים למשכילים שהם דרך משל, שלא יקטרגו שני אנשים גדולים זה על זה, הן שיהיו [שווים] בחכמה או בעושר או במעלות אחרות. ובאו רבותינו להראות בדרך סיפורם, כי המקטרג אי אפשר שלא יתמעט, ואף אם יהיה דבר הענין קטרוגי לעין נראה שהוא כהוגן. רק שכל אחד ואחד ישמח בחלקו ולא יקנא בחבירו, וגם יעביר לו על מדותיו. ועל כן לקחו משל זה על מיעוט הלבנה, לפי שידוע הוא כי כל מעשה בראשית בצביונם נבראו [ר"ה י"א ע"א]. והנה המשל קרוב לזה. ואחר אשר פירשתי לו הכל, הנאהו, ואמר כי כן הוא האמת. והשם ברחמיו יורנו דרך אמת.
<h2>דף יז:</h2>
עוד אמר, הנה כתוב עוד בתלמוד כי השם יתעלה מניח תפלין בראשו וכל הענין. דגרסינן במסכת ברכות [ו' ע"א], תפלין דמרי עלמא מאי כתיב בהו וכו'. השיבותי לו, דע כי כל דבריהן בחכמה גדולה. ועתה רמזו בזה ענין גדול ונכבד. כי ידוע הוא אצל כל חכם, ומבואר בתלמוד בהרבה מקומות כי כן דעתם, ומן התרגום, שהם העידו [מגילה ג' ע"א] עליו שאונקלוס הגר חיברו ברוח הקודש לפני גדולי הדור. כי אין לבורא יתעלה גוף ולא דמות ואין לכבודו גבול ומקום. כמו שאמרו [בר"ר פ' ס"ח] שהוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו. ונאמר במקרא [מלכים-א' ח'] הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. ונאמר [ירמיה כ"ג] הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. ונאמר [תהלים קל"ו] אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך. ורבו המקראות ודברי רבותינו בתלמוד [ב"ב כ"ה ע"א] על זה. והשכל מחייב זה, שאי אפשר לגוף להיות בשני מקומות. ואחרי שזה דבר מבואר, יש לכל משכיל לבאר כל הענין ההוא הנזכר מתפילין וכיוצא בזה בדרך משל. וכשאמרו [ר"ה י"ז ע"ב] מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור וכו', הכל היה בדרך מראה הנבואה על דרך משל. כנבואת ישעיה [ישעיה ו'] ויחזקאל [יחזקאל א'] ודניאל [דניאל ז'] שראו דמות כמראה אדם, פעם יושב על כסא ופעם רוכב ופעם כמראה בחור גבור ואיש מלחמה ופעם כזקן שער ראשיה כעמר נקי וגו'. וכולם היו כל אחת ואחת מן המראות היו לפי הענין שהיה נרמז לנביא לפי הזמן. וכן מראה סיר נפוח [ירמיה א'] ומקל שקד [שם י'] ודודאי תאנים [שם כ"ד] וסוסים אדומים [זכריה א'] וברודים [שם ו'], וכמה כיוצא בהם, כולם לא היו אלא משל ודמיון על הענין הנרמז. וכן בא במקום זה על ענין תפלין, לרמוז כי אהבת הבורא יתברך על ישראל והדבקים בו גדולה, עד שנראה לעולם שראש השגחותיו בעולם הזה לטובה וכבוד הם על העם החסידים המיחדים אותו ודבקים בו. כענין יציאת מצרים וכל האותות והמופתים שנעשו לאבות ולחסידים המבוארים במקרא. ודומה לזה, הן על כפים חקותיך [ישעי' מ"ט]. וכיוצא בזה, שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך [שיר השירים ח']. וכן כתוב [איוב ל"א], אענדנו עטרות לי. כל זה על דרך החיבוב הגדול. וזהו שאמרו, שכתוב בהם ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וכל הענין הולך על דרך זה. ודי בזה ביאור לכל משכיל. וזהו שאמרו [ברכות ז' ע"א] מניין שהקב"ה מתפלל. כל זה במראה הנבואה, [כמו] שאמרו שנתעטף כשליח צבור, רוצה לומר שנראה במראה הנבואה כאילו נתעטף כשליח צבור ומתפלל. והתפלה ביארו שהיא לטובת ישראל, כמו שאמרו שם, יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי [את כעסי] ואכנס להם לפנים משורת הדין. רוצה לומר כי השם יתברך מעביר על חטאת העם ההולכים בתורתו ודבקים ביראתו. כמו שאמרו במקום אחר [ר"ה ח' ע"א] מעביר ראשון ראשון. ונאמר על דוד [שמואל ב' י"ב] גם י"י העביר חטאתך ולא תמות. וגם על חטא העגל וכמה חטאים אחרים העביר על ידי תפלה משה ושאר חסידי ישראל. וכל זה בא ללמד כי כח התפלה גדול מאד. וכבר הארכנו בביאורה במקום אחר.
ועוד לימדו בזה רמז גדול ונכבד, שהא-ל יתברך שראוי לו לבדו להתפלל ולהתחנן, הוא הקדמון שאין לו תחלה ואין קדמון אמיתי זולתו. שהרי יאמרו בלשון התפלה יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי וכו'. נראה מזה שהכל הוא בידו, ואין אחר זולתו, ולא תאות התפלה לאחר אמצעי רק לבורא יתברך הקדמון מאין ראשית ותכלית יוצר תכליתם זכרו. ואין לעבוד זולתו, כמו שאמרו ריקן כל העבודות כולם לשם המיוחד. ובג"ה נאריך בביאור זה בסוף.
